פסק-דין בתיק ת"א 13762-05-09

1.         בתאונת דרכים מיום 10.12.05 נספו בני הזוג, שני המנוחים: פולינה קופנסקי ז"ל (להלן - המנוחה), ילידת 23.1.59 ורומן וקסמן ז"ל (להלן - המנוח), יליד 10.2.77.

            הנתבעת, מבטחת המכונית בה נסעו שני המנוחים בעת אירוע התאונה, חייבת בפיצוייהם.

2.         במותם, הייתה המנוחה כבת 47 שנה, והמנוח היה כבן 29 שנה.

            הם השאירו אחריהם 4 ילדים: אמיל, פלוני וגריגורי, ילדיה של פולינה מנישואים קודמים, ופלונית, בתם המשותפת. בהתאם לצווי הירושה שהוצאו על ידי הרשמת לענייני ירושה בחיפה (ת/1ג ו-ת/1ד), עזבונה של המנוחה כולל את ארבעת ילדיה, בחלקים שווים, ועזבונו של המנוח כולל את בתו היחידה, היורשת אותו בשלמות.

            התלויים במנוחים הם שני הקטינים: פלוני, יליד 22.2.91, שהיה כבן 15 שנים בעת אירוע התאונה, ופלונית, ילידת 6.7.97, שהייתה אז כבת 8 שנים.

3.         לאור מה שנקבע בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 8997/09 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון המנוח אפרגאן, מיום 15.6.11 (להלן - פרשת אפרגאן), אין נפקות לשאלה מי מבין שני המנוחים קיפח ראשון את חייו.

בפרשת אפרגאן נקבעה דרך החישוב של הפיצויים במקרה בו שני בני הזוג מצאו את מותם כתוצאה מאותה תאונת דרכים. חישוב ההפסד של המנוחים, כך נקבע באותה פרשה, ייערך במשותף ו"כבסיס לחישוב תשמש שיטת הידות הכוללת את ידת החיסכון ובסיס השכר יהא סכום הקופה המשותפת, שמתוכה יחולצו ידות הקיום של שני בני-הזוג המנוחים."

4.         דרך עריכת חישוב הפיצוי המגיע לעזבונות במקרים דומים, בהם שני בני הזוג מצאו את מותם בתאונת דרכים, נדונה גם בע"א 4513/09 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' קרואני, מיום 25.8.11 ובע"א 8632/07 רווה נ' עיזבון המנוח דורון רווה ז"ל, מיום 28.8.11.

            בית המשפט העליון הבהיר בע"א 8632/07 הנ"ל כי:

"את תביעת העיזבון ניתן לחשב במקרה זה במאוחד, אך החישוב הבסיסי מתייחס לכל אחת מתביעות העיזבונות בנפרד והחישוב המאוחד הוא אך צירוף של השתיים. אשר לחישוב הנפרד, הפיצוי לכל אחד מן העיזבונות יחושב בדרך של הפחתת ידת הקיום של כל אחד מן המנוחים מהכנסתו הנפרדת. חילוץ ידת הקיום תיעשה מתוך כלל הידות המבטאות את חלקיהם של בני המשפחה, את חלקו של משק הבית ואת החיסכון - הבאים מתוך הקופה המשותפת. מספר הידות והקופה המשותפת ייקבעו לפי מצב הדברים אלמלא התאונה, ובחישוב 'דינאמי'. כך, בכל תקופה יילקחו בחשבון ידות הקיום של שני ההורים, ידות הקיום של הילדים ככל שהם נמצאים בגיל התלות, ידת משק הבית וידת החיסכון. ... בחישוב משותף, יש לחלץ את ידות הקיום באותו אופן, אולם מפחיתים את שתי ידות הקיום מצירוף הכנסותיהם של המנוחים. כאמור, התוצאה של שתי דרכי חישוב אלה היא זהה."

5.         לאחר שניתנו פסיקות אלה על ידי בית המשפט העליון, עיקר המחלוקת בין הצדדים בכל הנוגע לפיצוי המגיע לעזבונות המנוחים בגין השנים האבודות מתגלעת מן השלב בו מגיעה הבת, דיאנה, לגיל 21, היינו מן השלב בו אין עוד תלויים במנוחים.

התובעים טוענים כי לאור הפסיקה הנזכרת לעיל לא צריכה להיות עוד מחלוקת שכן ברור כי יש להקפיא את המצב כפי שהיה נכון למועד התאונה/הפטירה. במועד זה היו שני תלויים במנוחים ועל כן יש לערוך את החישוב באופן דינאמי, על פי התקופות המתחייבות, כך שבתום תקופת התלות האחרונה יובאו בחשבון ידות הקיום, ידת משק הבית וידת החיסכון.

הנתבעת טוענת כי מיום הגיע דיאנה לגיל 21 שנה יש לערוך את חישוב הפיצויים על פי השנים האבודות ולפי 30% חיסכון מההכנסה המשותפת של המנוחים. לשיטתה, כל חישוב אחר המבוסס על שיטת הידות לאחר התקופה הנ"ל "הינו פיקטיבי, מלאכותי ואינו מוצדק, שהרי אין עוד תלויים" (עמ' 2 לסיכומי הנתבעת). עוד טוענת הנתבעת כי אי הבהירות באשר לדרך החישוב שעה שהגיעו התלויים לסיום תקופת התלות נותרה בעינה גם לאחר פסקי הדין בע"א 8632/07 הנ"ל ובע"א 4513/09 הנ"ל. דרך החישוב שמבקשים לערוך התובעים, כך טוענת הנתבעת, יוצרת "משפחה חדשה" שאינה קיימת בפועל; "משפחה רעיונית" שאינה קיימת עוד, ועל כן עם תום התלות של התלוי האחרון במנוחים, יש לערוך החישוב כפי שנעשה במקרה של רווק חסר תלויים. פסיקת הפיצוי באופן המוצע על ידי הנתבעת הינה לשיטתה בבחינת "השבת המצב לקדמותו".

6.         להבנתי, יש לערוך את חישוב הפיצויים, מן הבחינה העקרונית, כשיטת התובעים. 

            את הפיצוי עבור השנים האבודות יש לחשב, על דרך הכלל, על פי שיטת הידות. הנתונים המהווים בסיס לחישוב הם אלו הידועים במועד התאונה. לצורך פסיקת הפיצויים אין מקום ליצור "משפחה רעיונית", ספקולטיבית, אך יש להביא בחשבון את הדינאמיות שבמשפחה, כמצבה עובר לתאונה, היינו את העובדה שבחלוף השנים הילדים התלויים, במידה וקיימים כאלה, גדלים, ובנקודה מסוימת על ציר הזמן נפסקת תלותם בהוריהם.

            במצב מסוים, הוכרה אומנם על ידי הפסיקה דרך חישוב שאינה תואמת במלואה את שיטת הידות. כך, בע"א 10990/05 פינץ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, מיום 11.4.06 (להלן - פרשת פינץ), נפסק כי עזבונו של אדם שמצא את מותו שעה שלא היו תלויים סמוכים על שולחנו יהיה זכאי לפיצוי בשיעור של 30% מאובדן ההשתכרות בשנים האבודות. זהו, כך נראה, החריג לכלל. ככזה, יש להחילו במקרה המתאים - רק שעה שבמועד התאונה היה המנוח חסר תלויים, וחלים בעניינו, במקרה הספציפי, הטעמים והנימוקים שעל יסודם נפסקה הלכת פינץ. 

            לא כך הם פני הדברים בענייננו. כאשר מדובר בנפגע שנספה בתאונה עוד לפני שהקים משפחה, אינו נשוי, אין לו ילדים ואין אחרים התלויים בו, אין לדעת מתי היה נישא, אם בכלל, כמה ילדים היה מביא לעולם, אם בכלל, באילו שנים, וכו'. אם יקבע בית המשפט דבר בעניין זה תהיה זו קביעה הנראית כספקולטיבית והיא נסמכת רק על אינדיקאטורים סטטיסטיים. לעומת זאת, במקרה דנן, התא המשפחתי היה שריר וקיים בעת התאונה: המנוחים קיימו משק בית משותף ותמכו בילדיהם התלויים.

תחושת הצדק מובילה אותי שלא להרחיב אל מעבר למה שנפסק עד כה, את הלכת פינץ. העובדה כי התאונה גדעה באחת את מסלול חייהם של שני המנוחים לא צריכה להיזקף לזכותה של הנתבעת, ואין הדעת נותנת כי שיעור הפיצוי המגיע לכל אחד מעזבונות המנוחים יהיה נמוך באופן משמעותי ממצב בו לדוגמא היו מוצאים שני המנוחים את מותם בתאונות נפרדות, גם אם אלו היו מתרחשות בטווח זמן קצר של ימים בודדים.

            יתרה מזאת, גם אם היה מקום, בעבר, לפסוק הפיצוי בדרך המוצעת על ידי הנתבעת (ר' והשווה ע"א (ת"א) 1379/08 עיזבון בשן נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, מיום 29.7.10), כיום, ולאור הנפסק בע"א 8632/07 הנ"ל, נראה כי אין ללכת בדרך זו. באותה פרשה דובר גם כן על שני בני זוג שקיפחו את חייהם בתאונת דרכים. הם הותירו אחריהם את ילדיהם שהיו תלויים בהם. הנתבעת שם טענה, בין היתר, בערעור לבית המשפט העליון כי התלויים יצאו מתקופת התלות שנים מספר לאחר התאונה ועל כן אין לערוך חישוב לפי שיטת הידות, אלא יש לפסוק לכל אחד מן העזבונות כנהוג לפסוק לניזוק חסר תלויים.